הכרעת דין בתיק ת"פ 56929-05-11

אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

1.      נגד הנאשם, יליד שנת 1990, תושב סילוואן ירושלים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 152 ו- 274(א)(1) + 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

על פי כתב האישום, ביום 29.5.11 סמוך לשעה 16:00, בשכונת סילוואן בירושלים, השתתף הנאשם בהתפרעות בה נטלו חלק שניים נוספים. הנאשם והאחרים ידו אבנים רבות לעבר ג'יפ מג"ב (להלן: "הג'יפ") אשר פעל במקום, באופן שגרם לסיכון שלומם של השוטרים שישבו בתוך הג'יפ ומחוצה לו (להלן: "האירוע").

2.      מטעם המאשימה העידו השוטרים שהיו פעילים באירוע.

א. שוטר 146 העיד תחת תעודת חסיון מפאת תפקידו. על פי עדותו, שימש באירוע כתצפיתן מנקודת תצפית המשקיפה על הבית ממנו נזרקו האבנים כשברשותו משקפת מגדילה פי 20. לדבריו, המרחק מהתצפית לבית היה כמאתיים מטר, היה יום בהיר והראות הייתה טובה. מהתצפית זיהה השוטר זריקת אבנים מאסיבית, משני מוקדים, כלפי ג'יפ שהיה מתחת לבית. לדבריו, המבנה בנוי על צוק ושולט באופן אבסולוטי על הציר שהג'יפ היה בו.

על פי עדותו, בקומה השניה היו שני אנשים שזרקו אבנים ובקומה השלישית היה אדם נוסף. במשך כל האירוע שני האנשים שהיו בקומה השניה זרקו אבנים  על הג'יפ, והוא שמע את רעש פגיעות האבנים על הג'יפ.

לדבריו, הנאשם היה בקומה השלישית, ירד לכיוון הקומה הראשונה, מתחת למרפסת של שני הנערים שיידו אבנים, וזרק אבנים מהקומה הראשונה. הוא זיהה את הנאשם על פי בגדיו- חולצה שחורה עם הדפס נמר בחזיתה, וכן על פי תווי פניו ותספורת "מארינס" קצוצה.

השוטר מסר למפקד הכוח על האירוע ודיווח לו על מיידי האבנים שבמבנה על פי תיאור לבושם. השוטר ראה את המפקד באמצעות המשקפת והדריך אותו לעצור את הנאשם.

ב. רס"ל  נאדר מרעי, מפקד צוות פלוגה יא' שאחראית על סילוואן, העיד, כי הג'יפ "עמד" בצומת בביר איוב, אז החל יידוי אבנים מסיבי מגגות ומרפסות הבית לעברו. הוא לא זיהה את מיידי האבנים.

ג. שוטר 189 העיד כי הגיע למקום האירוע לאחר שקיבל דיווחים מהתצפית על יידוי אבנים. במקום היה יידוי אבנים מאסיבי, אבנים גדולות וקטנות "מטר של אבנים". הוא עצר ילד שיידה אבנים במקום ולאחר מכן דווח לו מהתצפית שיש בחור נוסף שזוהה כמיידה אבנים. התצפיתן כיוון אותו אל מיידי האבנים, הוא הוריד אותם מהמרפסת ועיכב אותם על פי זיהוי השוטר 146 מהתצפית. הוא עצמו לא ראה את הנאשם והאחרים זורקים אבנים, ולא ראה אותם מתפרעים (עמ' 95 ש' 17).

המאשימה הגישה שני תקליטורים. האחד (ת/4) הוא צילום חקירת הנאשם במשטרה, והשני (ת/5) תקליטור שנמסר למאשימה על ידי ההגנה ובו תצלומים מהמבנה ממנו הושלכו האבנים על פי כתב האישום. במוצג ת/5 אין זיהוי כלשהו של הנאשם כמייה האבנים.

3.           מטעם ההגנה העידו הנאשם ואלזיר נסים, אחיינו.

א. הנאשם בחקירתו במשטרה הכחיש את המיוחס לו, טען שלא השתתף בידוי אבנים או התפרעות (ת/1).

בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם בעובדות המתוארות בו. לדבריו, הוא היה במקום האירוע מאחר שמדובר בבית הוריו, אך הוא לא השתתף ביידוי אבנים ובהתפרעות. 

בבית המשפט הכחיש הנאשם את המיוחס לו והעיד כי ביום האירוע חזר מעבודתו בשטיפת רכבים בבניין כלל לביתו, עם נסים בן אחותו ואדם נוסף בשעה ארבע ועשרה. ליד ביתו ראה שתי מכוניות משטרה וחיילים. הוא החנה את הרכב וירד ממנו. שכנתו הייתה ברחוב וצעקה שלקחו את בנה הקטן. הוא ונסים נכנסו הביתה, הוא לביתו ונסים לבית אחיו שמעל ביתו. הנאשם שמע רעש, יצא למרפסת ביתו להסתכל וראה את החיילים שעמדו תחתיו. אחד מהם הסתכל עליו ואמר לו שהם צריכים לחקור אותו. הוא ירד אל החייל, חיכה לו ברחוב ונסע איתו במכונית. נסים  נסע עם החיילים במכונית אחרת.

ב. אלזיר נסים העיד כי ביום האירוע היה בדרכו חזרה מהעבודה בסביבות השעה ארבע-ארבע ועשרה. כאשר הגיע לבית, היו שני ג'יפים של צה"ל וחיילים בחוץ. הוא והנאשם נכנסו הביתה. הנאשם נכנס לביתו והוא עלה לבית דודתו שמעל בית הנאשם. החיילים ביקשו לקחת אותם לחקירה וכך היה. לדבריו הוא ראה ממרפסת הבית העליון את הנאשם שלא זרק אבנים.

4.      כידוע, לצורך הרשעת נאשם בפלילים דרושה מידת הוכחה מעבר לכל ספק סביר, כך על פי סעיף 34 כב (א) לחוק העונשין, הקובע כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכח כי הוא ביצע אותה מעבר לספק סביר.

כך נקבע, בין היתר, בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, נ(2)133:

"...אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספיקות הסבירים (ע"פ 347/88, דמיאניוק). מידה זו מהווה את 'אבן היסוד של המשפט הפלילי ודרכי הפעלתו'(שם). היא משקפת את תפיסות היסוד החוקתיות והחברתיות של המשפט הישראלי(ע"פ 20/51, פודמסקי). רק באמצעות רמת הוכחה גבוהה זו מרימה התביעה את הנטל הרובץ עליה... רק מכוחה של רמת הוכחה זו ניתן להתגבר על חזקת החפות... היא מעוצבת לאחר שנקבעה מהימנותם של העדים ומשקלן של הראיות; ... היא משקיפה על מלוא התשתית הראייתית כפי שגובשה ועובדה בהליך השיפוטי" (בש"פ 8087/95, שם, פסק דינו של כב' הנשיא א' ברק, בעמ' 145).